פטנט הינו בלעדיות לתקופת זמן מוגבלת שמעניקה מדינה לממציא על המצאתו. פטנט אינו המצאה, כפי שנהוג להשתמש בשפת יום-יום, אלא זכות בלעדית לשימוש בהמצאה. המונח "שימוש בהמצאה" מוגדר בחוק כייצור ההמצאה, שיווקה, ייבואה לתחומי המדינה שהעניקה את הפטנט, ולהציע אותה למכירה. רק למי שקיבל היתר מבעל ההמצאה המוגנת בפטנט רשאי לעשות בה שימוש. נניח שההמצאה היא בורג מסוג מסוים, אזי השימוש באותו בורג, כמו למשל שילובו בהתקנים מכניים, אסור ללא הסכמת בעל הפטנט. כלל זה חל גם על הייצור, השיווק והיבוא של הבורג. במילים אחרות – מונופול על ההמצאה המוגנת בפטנט. ויש לשים לב שהמונופול ניתן לתקופת זמן מוגבלת.
חוזה בין הממציא למדינה
פטנט הוא למעשה מעין חוזה בין הממציא למדינה, שבו כל אחד מהצדדים תורם משהו לאחר. מצד אחד הממציא מגלה את המצאתו למדינה, ומצד שני המדינה נותנת פומבי להמצאה. מצד אחד הממציא מקבל מונופול על המצאתו, ומצד שני כאשר המונופול פג ההמצאה הופכת לנחלת הכלל ולכל אחד יש זכות לעשות בה שימוש. מצד אחד תקופת המונופול מספיק ארוכה על מנת שהממציא יפיק פירות מהמצאתו, ומצד שני ברגע שתקופת המונופול פגה כל אחד יכול לעשות שימוש בהמצאה.
פטנט מעניק למעשה זכות קניינית מוגבלת - הוא יכול להיות בתוקף זמן מוגבל, וגם זכותו של בעל הפטנט לעניין גבולות השימוש בהמצאה המוגנת בפטנט מוגבלת. לצורך השוואה, בקניין מוחשי הבעלות אינה מוגבלת בזמן. אדם יכול להיות בעל מגרש במשך כל חייו.
במדינת ישראל כמו במרבית מדינות העולם פטנט יכול להיות בתוקף עד עשרים שנה מיום בו הוגשה בקשה לפטנט על המצאה זו, ובתנאי שבעל הפטנט שילם את האגרות לעניין זה. יחד עם זאת, לגבי המצאות בתחום התרופות תקופה זו עשויה להיות ארוכה יותר, וזאת בשל ההבנה שגילה המחוקק לכך שזמן הפיתוח של תרופה וקבלת רישיון לשיווקה עשוי להיות ארוך, דבר שמשאיר בידי בעל ההמצאה זמן קצר מדי ליהנות מפירות המצאתו.
המצאה כשירת פטנט
מעניין, אבל למרות שחוק הפטנטים בישראל ובמרבית מדינות העולם דן בהמצאות, החוק אינו מגדיר מהי המצאה, אלא מסתפק בהגדרה מהי המצאה כשירת פטנט. על מנת להקל על הקורא, נסתפק בהגדרה קונצפטואלית: המצאה היא רכיב, מכונה, תרכובת, תהליך או אפילו שימוש, שהוא חדשני ופרי יצירתו של אדם. ואפשר גם להסתפק בהגדרה אחרת: בנושאי טכנולוגיה המצאה היא פתרון חדשני ולא מובן מאליו לבעיה טכנולוגית.
לפי החוק הישראלי המצאה כשירת פטנט היא המצאה בכל תחום טכנולוגי, בין שהיא מוצר ובין שהיא תהליך, שהיא חדשה, מועילה, ניתנת לשימוש תעשייתי, ויש בה התקדמות המצאתית.
מספר קריטריונים לבחינת כשירותה של המצאה לקבל פטנט הינם די ברורים: תחום טכנולוגי, מבחן התועלת והשימוש התעשייתי. מכניקה הינו תחום טכנולוגי, אלקטרוניקה, כימיה וביולוגיה הם תחומים טכנולוגיים. לעומת זאת אמנות אינה תחום טכנולוגי. מנגנון לקילוף תפוחי אדמה למשל עשוי לקבל פטנט אם עמד בשאר הקריטריונים שהוזכרו לעיל, אבל מחזה לא יוכל לקבל הגנת פטנט, אלא הגנת זכויות יוצרים בלבד. מנגנון לקילוף תפוחי אדמה ניתן לשימוש תעשייתי, ולכן הוא עונה גם על הקריטריון הזה.
קריטריון החידוש
החוק הישראלי מגדיר המצאה חדשה כהמצאה שלא התפרסמה ברבים לפני תאריך הגשת הבקשה לפטנט ברמת פירוט כזו שאיש מקצוע יוכל לבצעה.
מבחן החידוש הינו פשוט יחסית: אם מישהו הקדים והמציא את אותה המצאה, וגם נתן להמצאתו פומבי, הרי שעבור צד ג' שמנסה לקבל פטנט על אותה המצאה היא כבר אינה חדשה. יש לשים לב שעל הפרסומים להיות ברמת פירוט כזו שאיש מקצוע ממוצע יוכל לבצעה. למשל, גם אם פורסם שמאן דהוא המציא מנגנון לקילוף תפוחי אדמה, אבל פרטי המנגנון לא פורסמו ברבים, אין בפרסום בכדי לשלול ממישהו אחר לקבל פטנט על אותו מנגנון לקילוף תפוחי אדמה.
נושא החידוש עלה בפסק הדין Hughes Aircraft 345/87 נ' מדינת ישראל. בפסק דין זה אמר כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז): "כלל ראשון הוא, כי על מנת להוכיח פרסום קודם אשר יש בו כדי לשלול חידוש, יש להצביע על מסמך המכיל את ההמצאה כולה ואין ליצור פסיפס של ידיעות המלוקטות מתוך מסמכים שונים ונפרדים, לגיבושה של תמונה כוללת אחת ---"
התקדמות המצאתית
התקדמות המצאתית מוגדרת בחוק כהתקדמות שאינה מובנת מאליה לאיש מקצוע ממוצע על סמך פרסומים שראו אור לפני תאריך הגשת הבקשה לפטנט. לעומת מבחן החידוש, מבחן ההתקדמות ההמצאתית אינו פשוט, שכן ההגדרה מהו איש מקצוע "ממוצע" הינה יותר סובייקטיבית מאשר אובייקטיבית. אבל הממציא בכל זאת צריך לשאול את עצמו את השאלה האם בהמצאה שלו יש משום ניצוץ המצאתי. המצאה אינה חייבת להיות גאונית, אבל היא בכל זאת חייבת להכיל אלמנט שאינו מובן מאליו.
ומהו המובן מאליו? למשל, בימינו עכבר של מחשב הינו דבר מובן מאליו, אבל בשנת 1963, היה בהמצאה הזו משום התקדמות המצאתית. לפיכך בעת בחינת כשירותה של המצאה לקבלת פטנט נוהגים להתייחס לפרסומים הכי קרובים לנושא ההמצאה כמתארים את המובן מאליו, ומידת ההתקדמות ההמצאתית נאמדת לפי ההבדל בין ההמצאה לפרסומים אלה. אגב, הפטנט הראשון על עכבר מחשב הוא משנת 1970 ומספרו 3,541,541 US.
במשך השנים התגבשו מספר מבחנים ודוקטרינות בעניין הבחינה להתקדמות המצאתית. אחת הדרכים המקובלות לבחינת ההתקדמות ההמצאתית היא כדלקמן: תחילה מבצעים חיפוש לאיתור הפרסומים הכי קרובים לנושא ההמצאה. אם נמצא פרסום המתאר את ההמצאה במלואה, זה מעיד על כך שהיא אינה חדשה, ולכן יש בכך בכדי לשלול את הפטנטביליות שלה. בהנחה שלא נמצא פרסום שמתאר את ההמצאה, אבל נמצאו פרסומים שונים באותו נושא כך שכל פרסום מתאר חלק אחר של ההמצאה ומצירופם ניתן להגיע להמצאה, היא עשויה להיחשב למובנת מאליה אם איש מקצוע שהיה מודע לפרסומים אלה היה יכול לעשות את הצעד הנוסף ולחבר את החלקים ולקבל את ההמצאה, דבר ששולל מההמצאה את ה"ניצוץ המצאתי".
באם המצאה נדחית על ידי בוחן הפטנטים כמובנת מאליה על סמך איחוד של מספר פרסומים, הממציא צריך לחפש נימוקים מדוע הצירוף של הפרסומים אינו מובן מאליו לאיש מקצוע "ממוצע" כלשון החוק הישראלי (או a person having ordinary skill in the art, כלשון החוק האמריקני). למשל, אין מוטיבציה לחבר בין הפרסומים בגלל שהם שייכים לתחומים טכנולוגיים שאין זיקה ביניהם, או שהאפשרות שהחיבור ביניהם לא הועלתה בעבר אפילו ברמז. הוא יכול להעלות גם טיעון על קבילותו של פרסום שמצא הבוחן מהסיבה שאין בו תיאור מפורט (כאמור, על מנת שפרסום יהיה קביל הוא צריך להיות בדרגת פירוט כזו שאיש מקצוע יוכל לבצעו). או למשל אם הבוחן צירף ארבעה פרסומים או יותר על מנת להרכיב את ההמצאה, ניתן לטעון שריבוי הפרסומים שיש לחבר על מנת להגיע להמצאה מעיד על כך שהיא אינה מובנת מאליה (לאיש המקצוע הממוצע). אם צירוף הפרסומים מניב תוצאה אחרת מההמצאה הנתבעת, יש סיכוי זה ישמיט את הקרקע לטענותיו של בוחן הפטנטים. ניתן לשלול פרסום גם בגלל שהוא ישן ולא מומש לעולם, ועוד ועוד ועוד.
ההתמודדות עם השגות הבוחן לגבי התקדמות המצאתית הוא נושא מורכב. ברשימה זו נגענו רק בקצה-קצהו של הנושא.
