המונח A person having ordinary skill in the art, או בתרגום חופשי "איש מקצוע מן השורה", הוא מונח המשמש למבחנים שונים בתחום הפטנטים. מאחר וראשי התיבות של המונח, PHOSITA, יוצרים שם קליט, יש המשתמשים בשם זה, במיוחד במסגרות לא רישמיות. 

פוסיטה, או כפי שנקרא לו כאן ברוח הימים האלה, פ', הוא פיקציה משפטית, דמות דמיונית לחלוטין שמערכת המשפט עושה בה שימוש. בדומה ל- ב', הלו הוא בוזגלו הידוע מ"מבחן בוזגלו" של השופט העליון ברק, המדובר בדמות שמערכת המשפט מייחסת לה תכונות מסויימות המשמשות אותה לצורך מבחן משפטי.

ב', בוזגלו, הוא אזרח מן השורה, בניגוד לבעל שררה או מי שיש לו מהלכים בחלונות הגבוהים. וגם פ', פוסיטה, הוא בעל מקצוע מן השורה. הוא לא גאון הדור, כי אחרת לא היה יכול להיחשב לבעל מקצוע מן השורה, אלא בעל מקצוע "ממוצע" כפי שהגדיר אותו חוק הפטנטים הישראלי. ואין הכוונה אפילו לבעל מקצוע כאינדיבידואל, אלא לרמת ידיעות ממוצעת בתחום ההמצאה, ולכן בעל מקצוע יכול להיחשב גם צוות שלם.

על מנת שהמצאה תהיה כשירה לקבלת פטנט, עליה לעמוד במספר קריטריונים שהחשובים ביניהם הינם מבחן החידוש ומבחן ההתקדמות ההמצאתית, ובשניהם מככב מיודענו פ', בעל המקצוע מן השורה. אשר על כן יש המתלוצצים ואמרים ש- פ' הוא כוכב גדול בתחום הפטנטים.

מבחן החידוש הוא קל יחסית. הוא אומר שאם נמצא פרסום אשר קדם לתאריך הבקשה לפטנט, והפרסום מגלה את ההמצאה ברמת פירוט כזו שאיש מקצוע יוכל לבצעה, הרי שההמצאה אינה כשירת פטנט. כלומר, לא מספיק שדבר ההמצאה פורסם, אלא שמהפרטים שהופיעו באותו פרסום יוכל איש מקצוע, כמו למשל מיודענו האזרח פ', לבצע את ההמצאה. 

לדוגמא, חברת אינטל פרסמה ידיעה שמהנדסיה פיתחו שבב מסוג מסוים הפועל במהירות כפולה מכל שבב אחר מאותו סוג. האם הפרסום קביל על מנת שימנע ממישהו אחר לקבל פטנט על שבב מאותו סוג הפועל במהירות כפולה מכל הידוע עד אז? בוודאי שלא, שכן איש מקצוע, ואפילו צוות של מדענים, לא היה יכול לבצע את ההמצאה רק מהידיעה שמישהו אחר הצליח להכפיל את מהירותם של שבבים מסוג מסוים. לפיכך, אם מישהו ימצא פתרון כיצד לגרום לשבב מאותו סוג לעבוד במהירות כפולה, לא הפרסום של אינטל הוא שימנע ממנו לקבל פטנט. 

מבחן ההתקדמות ההמצאתית הוא מבחן בעייתי מאחר וקשה לקבוע באופן אובייקטיבי מהו ניצוץ המצאתי. לפי הפרקטיקה של הפטנטים ברבות מהמדינות נקבע שאם הפער בין הידע הכללי שהיה ביום הגשת הבקשה לפטנט לבין המצאה מסויימת הוא כזה שאיש מקצוע מן השורה היה מסוגל לחשוב עליו, הרי שאין בהמצאה התקדמות המצאתית, ולכן היא אינה כשירה לקבל פטנט. כלומר, מטרת המחוקק במקרה זה היתה לספק לבוחני הפטנטים קריטריון לקבוע מהי התקדמות המצאתית. אלא שמבחן זה הינו עדיין בעייתי, שכן קשה לקבוע חד משמעית מה רמת ידיעותיו של פ', ועוד יותר מזה מה יכולותיו.

הפרקטיקה של הפטנטים ניסתה להתגבר על בעיה זו באמצעות המבחן הבא: אם נמצאו מספר פרסומים שכל אחד מגלה חלק של ההמצאה וצירופם יחד מניב את ההמצאה, הרי שאין בהמצאה ניצוץ המצאתי, והסיבה לכך היא ההנחה שאיש מקצוע מן השורה, האזרח פ', היה יכול להגיע בכוחות עצמו להמצאה מצירופם של חלקים אלה. אחת הדוקטרינות לעניין זה היא דוקטרינת ה- TSM, ראשי התיבות של Teaching / Suggestion / Motivation. לפי דוקטרינה זו אם: (א) יש פרסומים קודמים שכל אחד מהם מתאר חלק אחר של ההמצאה, (ב) מצירופם יחד ניתן לקבל את ההמצאה, ו- (ג) יש פרסום קודם המציע לצרף את החלקים או שלפחות קיימת מוטיבציה לצירופם - הרי שההמצאה לא עומדת בקריטריון ההתקדמות ההמצאתית, ומכאן שאינה ראויה להגנת פטנט.

אם כן, ל-  פ' מייחסים שתי תכונות נוספות: (א) שהוא מכיר את כל הפרסומים בתחומו, ו- (ב) שהוא מסוגל להגיע להמצאה על ידי צירופם של החלקים המתאימים. יש האומרים שזו איוולת שכן ספק אם יש בנמצא איש מקצוע מן השורה שמכיר את כל הפרסומים בתחומו, וגם אם נמצא איש מקצוע כזה עדיין אין זה אומר שהרעיון לשלב את המרכיבים שהוא מכיר בכדי לפתור בעיה מסויימת אכן היה עולה בדעתו. ובכלל, יש מקרים שעצם העלאת הבעיה היא החלק המרכזי בהמצאה, ואילו הפתרון הינו טריוויאלי, כך שעניין הצירוף אינו תמיד קריטריון הוגן לשלילת התקדמות המצאתית.